אני פה באתר כבר שנתיים וחצי, ונהנה מאוד. שמחתי לראות את ההתאמות שנעשו לקראת סוף הפלייאוף, שאפשרו ׳חדר הלבשה׳ שמח – ומיעוט מכות באתר. עד כה כמעט לא כתבתי תגובות (הופעתי כ׳קורא קבוע׳), אבל התחשק לי לפרוק קצת על ספת הפסיכולוג 🙂

יש לי ווידוי – אני לא אוהד של קבוצה (ב-NBA) – אני אוהד של אנשים. יש לי שחקנים שאני אוהב מסיבות שונות, ואני עוקב אחריהם בין הקבוצות.

הדוגמא שאולי הכי קלה להבנה היא עמרי כספי – במקרה זה, הסיבה היא פרובינציאליות. אני אוהד את הקבוצה שבה הוא נמצא כל עוד היא משרתת את השחקן עצמו. במקרים קיצוניים, אני ארצה במפלת הקבוצה (כשכספי לא שותף בפליאוף של יוסטון – שאת המשחק שלהם אני לא אוהב באופן כללי, עם דגש על הארדן). אפילו לא אכפת לי שהקבוצה תפסיד אם הוא יפציץ משחקים (זה כמובן קשור לכך שהוא לא במעמד של כוכב. כישלון של הקבוצה לא מעיד עליו כלום. במקרה של כוכבים, אני לא ארצה בכשלון הקבוצה שלהם…).

גם דיוויד בלאט הוא דוגמא לכך (אבל לא רק מפרובינציאליות) – אני לא אסלח לו על זה שהוא מנע ממני באותה התקופה לשנוא את מכבי תל אביב – פשוט לא יכולתי לרצות שהוא יכשל (כל עוד זה לא פגע בקבוצתי האהובה). ׳לצערי הרב׳, גם הייחס שלי ללברון ג׳יימס הוא כזה.

אז מה עושים כשאהדה לאנשים שונים משתלבת, ואז מתנגשת בכל העוצמה?

התחלתי לעקוב אחרי הNBA באופן סדיר בשלב קצת מאוחר – בשירות הצבאי שלי, העלתי את המעקב אחרי ה-NBA בעיקר בעקבות היכולת של הליגה הזו למלא לך שעות אינסופיות, ומאז אני ׳תקוע׳. אני מאמין שזאת גם אחת הסיבות שאין לי קבוצה ׳משלי׳.

לברון ג׳יימס הוא מבחינתי שילוב מנצח של שחקן שיכול לעשות מה שהוא רוצה במגרש, ובוחר את הבחירות הפחות ׳קלות׳ – הוא ינסה להכניס שחקנים אחרים למשחק. הוא ייתן הכל בהגנה – ייקח את השחקן הכי קשה לשמירה, וייתן את כל מה שהוא יכול בצד הזה של המגרש. הוא שחקן שיכול אם ירצה להוציא טריפל דאבל בחצי מהמשחקים, אבל לא פעם תמצא אותו גומר משחק עם 9 ריבאונדים או אסיסטים. הוא לא ילחם על זה אם זה לא קריטי (ממש ׳פחדתי׳ במשחק הזה שגם כאן הוא יוותר על זה).

כשהוא עבר למיאמי, קצת צרמה לי הדרך, אבל אני העדפתי (מהטיות קוגניטביות מובנות) להתמקד בזה שהוא יצר משדר מטורף שכולו הלך לצדקה. כשהוא הציק לספולסטארה,העדפתי להעלים עין, הרי הוא לא מאמן מי יודע מה (עוד הטייה קוגניטיבית – אגב אני חושב שהקרדיט להגנה ההזויה והמטורפת של מיאמי כולו שלו).

אז מה עושים כשאותה סיטואציה חוזרת עם דיוויד בלאט?!

בהתחלה נשארתי נאמן לבלאט – קיוויתי בכל מאודי שקליבלנד ולברון יכשלו תוך הבנה בראש חוצות שהם יצאו אידיוטים כשגרשו את בלאט (ואפילו פנטזיות של קריאה לדגל במהלך הפלייאוף בכדי שיציל אותם – כן, פנטזיות).

בסופו של דבר, גיליתי בלית ברירה שאני עדיין אוהד של לברון (לא סותר את אהדתי לבלאט). רציתי שבכל רגע הוא יוכיח את עליונותו על ה׳MVP׳ של הליגה (הגיע לסטף קרי בהחלט, אבל זה ממש לא הפך אותו לשחקן הטוב בעולם). רציתי שקליבלנד ינצחו, וישתיקו את גולדן סטייט היהירה.

הניצחון האחרון, ובמיוחד הראיון שלברון נתן לאחר המשחק על שולחן הפרשנים, עזר לי לראשונה להשלים עם הסתירה הזו גם באופן מודע לגמרי – לברון בראיון טען שהוא חזר לקליבלנד בכדי להביא אליפות – הוא ידע כל הזמן איך צריכים לעשות את זה, ושהוא מודה להנהלה ולקבוצה שהסכימו לקבל את ההוראות שלו (‘my commands’’, אם אני זוכר נכון.). האמירה הנוראית והמגעילה (והכנה) הזו הפילה לי את האסימון על ההתנהלות של לברון.

בנדורה – מהוגי תיאוריית הלמידה בפסיכולגיה החברתית, הדגים את חשיבות מושג למידת החיקוי:

כמו כן, הוא גם הראה איך התנגשות בין מודל לחיקוי לבין ערך מסויים מחייבת שבירת סכימה או התאמה מחודשת. לדוגמא, באופן פשטני – אם אני אוהב סיגריות (אני לא), ואני גם מאוד מעריך דמות כלשהי (המודל) אבל הוא מתנגד נחרץ לסיגריות, אני אאלץ להתגמש – או לשבור את האהבה לסיגריות, או לשבור את ההערכה למודל, או לתרץ למה אין התנגשות אמיתית (כל זה באופן לא-מודע).

קרה המקרה, והערכתי שני מודלים – לברון ובלאט, ונוצרה התנגשות בין השניים. מסתבר שבאופן תת-מודע, אני החלטתי לעקם את ההתנגשות בין שניהם, והנה התירוץ הקוגניטיבי האישי שלי:

עם כל מה שנגיד, ללברון היו אפשרויות יותר טובות מקליבלנד לאליפות. אני באמת ובתמים מאמין שהיה בו רצון אמיתי להביא לקליבלנד אליפות. מבחינתו – הוא הרגיש בכל מאודו, שיש דרך שתמקסם את האפשרות הזאת.

האם זה אומר שבלאט לא יכל להביא אליפות? לא! (אגב, אני חושב שהיה לו יותר סיכוי), ולדעתי גם לברון לא חשב שזה לא אפשרי, אבל זה לא היה המסלול שלברון ראה לנכון. יש כמה דרכים להביא אליפות, וגם לברון יודע את זה, אבל הוא הכיר ובחר בדרך כלשהי שלדעתו תביא אליפות בסבירות גבוהה, ובלאט לא התאים לדרך הזאת נקודתית.

תדמיינו שאתם מקימים סטארט-אפ, אתם יודעים בוודאות על דרך מסויימת שיכולה להביא להצלחה מסחררת, ואז מגיע מנכ״ל מבחוץ, שאומרים עליו שהוא גאון, ומוביל לכיוון אחר. יכול להיות שהכיוון הזה יצליח, אבל אתם יודעים שהכיוון שלכם לא פחות טוב, ואתם לא מספיק בטוחים שהכיוון שלו כן. עכשיו, תדמיינו שאתם גם בעמדה שאתם יכולים להכריע, ותבינו שללברון לא באמת הייתה ברירה.

למפרע, אין ברירה אלא להגיד שלברון צדק. אבל גם לא צריך להגיד שבלאט טעה (גם הוא היה בטוח בדרך שלו, ואני מאמין שהיא הייתה עובדת, אבל הוא לא היה בעמדת השפעה כמו לברון).

עוד כמה הגיגים על הסידרה ההזויה הזאת:

דיברו הרבה על כמה המצ׳אפ של גולדן סטייט הוא בעייתי לקליבלנד. למפרע אפשר להגיד שהמצ׳אפ הזה בעייתי גם לג"ס. ככל שסדרת הגמר התקדמה, קליבלנד הלכו בכל הכח על קרי, ולא הפסיקו להחליף ולהתקיף אותו.

גולדן סטייט הסתירו תמיד את קרי בהגנה, וקליבלנד אילצו אותם לחשוף את הבלוף שבשמירה של קרי. מהסדרה הזו נוצר הרושם שקרי הוא שומר מזעזע. אבל חייבים להבין שזה די ייחודי למצ׳אפ מול קליבלנד – בקליבלנד משחקים 2 משחקני הבידודים הטובים ביותר שניתן למצוא.

רק קליבלנד יכלה להביא את השמירה הבינונית של קרי, לעימות מתמיד מול טובי המתקיפים. אנחנו כן נראה קבוצות שמנסות את זה יותר, אבל אף אחד לא תוכל ללכת על זה פעם אחר פעם, וקרי לא יראה כ״כ חסר אונים מול מתקיפים קצת פחות טובים. נראה לי שלנקודה הזו הייתה השפעה מעבר להתקפות האלו – הם גרמו לקרי ליותר עבירות, הם עייפו אותו יותר, וברמה המנטאלית, קליבלנד נכנסו לו לראש בכל הכח ושיבשו אתכל צורת המשחק שלו ובעקבות כך גם של גולדן סטייט.

נמאס לי מהתפיסה האמריקאית שהכל בינארי – כולם מתחלקים לאחת משתי אפשרויות – לוזרים או ווינרים. מנסים עכשיו לטעון שטיירון לו הוא מאמן מצויין בעוד קר הוא נוראי. (אגב, בעיניי שניהם בינוניים, וכמו שהבנתם, בלאט עולה עליהם).

בעייני, יש 4 תחומים עיקריים למאמן –

יצירת אסטרטגיית משחק כללית (על פני עונה שלמה – סגנון משחק)

יצירת טקטיקה למשחק נקודתי (תכנית משחק)

התאמות במהלך המשחק

יצירת מחוייבות שמובילה לרמת ביצוע כלפי השחקנים

לעניות דעתי (הלא קובעת), קר מתמחה בנקודה הראשונה והאחרונה.

טיירון לו מתמחה בנקודה השנייה והאחרונה.

שניהם בעיניי נכשלים לגמרי בנקודה השלישית, ולדעתי זו גם הנקודה החזקה ביותר של בלאט. לדעתי הוא גם טוב מאוד ביצירת אסטרטגיה כללית, בנקודה השנייה הוא די חלש, והנקודה הרביעית היא הכי מורכבת אצלו, ומאוד תלוייה במערכת שסביבו. בהינתן 2 קבוצות עם סכום יכולות פחות או יותר שוות – מישהו חייב לנצח, ומישהו חייב להפסיד. המפסיד תמיד היה יכול לעשות משהו שונה (כי הקבוצות שוות), ולכן תמיד יהיה אפשר להגדיר אותו כלוזר, ולכן כל ההגדרה לא רלוונטית. לפי הגישה הזו, אם תפגיש שני ווינרים, אחד מהם יצא לוזר, ולכן זה טפשי לגמרי.